תנאי השימוש בפורום:התכנים המצויים בפורום, נועדו לספק מידע בלבד ואינם בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם מומחה בכל תחום. כל המסתמך על המידע הניתן בפורומים השונים, עושה זאת על אחריותו בלבד.נא לעיין בתנאי השימוש בפורומים.
שלום רב,
אישתי עברה ניתוח כריתת שד לפני יותר משנה. עברה הקרנות שהסתיימו באוקטובר 2012 ומאז מטופלת בטמוקסיפן. מרגישה טוב וחזרה לשגרה המבורכת. אנחנו אמורים לחסן את הילדה בת ה-8 ואני רוצה לדעת אם היא מוגדרת כבעלת בעיה במערכת החיסונית בהתאם לנתונים שהצגתי?
עברתי למפקטומי ואח"כ הקרנות
אותן סיימתי לפני שלושה חודשים.נכדי עומדים לקבל חיסון פוליו ובעתון נכתב שמי שעבר כימו או הקרנות- מערכת החיסון שלו נפגעה ןעלי להזהר במגע עם מחוסנים. האומנם?
שלום רב,אין מניעה לשהות במחיצת נכדך.בכל מקרה נכון להקפיד על הגינה ובמיוחד על נטילת ידיים,בברכה,דר' רינת ירושלמי
שלום,לוקחת טמוקסיפן שבועיים התחלתי לסבול מסחרחורת ואי שווי משקל.
האם זה אמור לחלוף בקרוב? אם לא,האם מקובל להחליף התרופה?
אמי בת 63. חלתה לפני 25 שנה בסרטן שד ועברה ניתוח, כימו והקרנות ויצאה מהמחלה.
לפני כשנה אובחן גוש סרטני באותו השד שסבל מהמחלה בעבר. בפעם היא עברה כריתה ושחזור ובבדיקת פט סקאן לא התגלו גרורות. מטופלת בטומוקסיפן.
בבדיקת ממוגרפיה שגרתית שעשתה לאחרונה התגלה ממצאים קטנים מאוד בשד השני שלא היו בבדיקה הקודמת. בתוצאות הבדיקה נכתב שיש לחזור על הבדיקה בעוד חצי שנה.
האם יש ממה לחשוש? יש לה פגישה עם הרופא המטפל כמובן, אבל עד אז אני מטפסת על הקירות.. אם הממצאים היו מטרידים לא היו אומרים "לחזור על הבדיקה עוד חצי שנה" אלא מפנים לבדיקות נוספות - נכון?
אישתי מקבלת בימים אלו טיפולי כימותרפיה להלן השאלות:
1. החיסון נגד הפוליו - לילד שלי אני לא יעשה בזמן הקרוב ,,אבל מה קורה אם הוא הולך לגן ששם יש ילדים שמחוסנים בפוליו , האם צריך גם להזהר?
2. האם אישתי יכולה להיעזר בגראס רפואי ע"מ להקל עליה ?
תודה
שלום רבאני יודעת שהפורום לא נועד לבעיה מהסוג שאני מעלה, ובכל זאת...אשמח גם לתגובות ממשתתפות הפורום
אני כבת 50. חיה בזוגיות ללא ילדים.
לפני כשלוש שנים חליתי בסרטן השד והיום אני מרגישה מצוין למרות שכבר אובחנו גרורות בעצמות. אין לי כאבים ומהלך המחלה מאוד אטי כך שלדברי הרופאים מצפות לי עוד שנים ארוכות וטובות (לפחות ברמה הפיזית).
תמיד כשאני מגיעה לביקורות, הרופאה מציינת בסיפוק שאני בת מזל שהמחלה מתקדמת לאט כל כך לעומת נשים אחרות שהמחלה מתקדמת במהירות גם לאיברים הפנימיים.
הייתי אמורה לשמוח על הדברים שהיא אומרת לי, אבל אני תמיד מתכווצת בכיסא ומרגישה רגשות אשם נוראים שאני חיה בעוד נשים אחרות סובלות ומתות. אני הרבה פעמים מרגישה שלי מגיע למות. אחרי הכול אין לי ילדים שזקוקים לי.
גם לפני הסרטן הרגשתי חוסר משמעות בחיים אבל עכשיו חוסר המשמעות רק הולך וגובר, ולעתים קרובות אני חושבת להפסיק את הטיפולים שאני מקבלת (טמוקסיפן וזומרה) כדי לזרז את התהליכים. הייתי אמורה לשמוח על כך שקיבלתי את החיים במתנה, אבל אני מרגישה אומללה.
האם רגשות כאלה מוכרים בקרב שורדי סרטן?
שלום יעלה,מה שאת מתארת נשמע כמו דיכאון, אחת המחלות השכיחות בעולם המודרני, שיכול להיות קשור לסרטן אבל יכול להיות גם לא קשור (ציינת שגם לפני שחלית היו לך מחשבות דומות). אני ממליצה לך בחום לשתף את רופא/ת המשפחה ולשקול אם יש מקום לטיפול אנטי דכאוני או מסגרת תומכת אחרת.בברכה,דר' תניר אלוייס