תנאי השימוש בפורום:התכנים המצויים בפורום, נועדו לספק מידע בלבד ואינם בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם מומחה בכל תחום. כל המסתמך על המידע הניתן בפורומים השונים, עושה זאת על אחריותו בלבד.נא לעיין בתנאי השימוש בפורומים.
שלום רבאני יודעת שהפורום לא נועד לבעיה מהסוג שאני מעלה, ובכל זאת...אשמח גם לתגובות ממשתתפות הפורום
אני כבת 50. חיה בזוגיות ללא ילדים.
לפני כשלוש שנים חליתי בסרטן השד והיום אני מרגישה מצוין למרות שכבר אובחנו גרורות בעצמות. אין לי כאבים ומהלך המחלה מאוד אטי כך שלדברי הרופאים מצפות לי עוד שנים ארוכות וטובות (לפחות ברמה הפיזית).
תמיד כשאני מגיעה לביקורות, הרופאה מציינת בסיפוק שאני בת מזל שהמחלה מתקדמת לאט כל כך לעומת נשים אחרות שהמחלה מתקדמת במהירות גם לאיברים הפנימיים.
הייתי אמורה לשמוח על הדברים שהיא אומרת לי, אבל אני תמיד מתכווצת בכיסא ומרגישה רגשות אשם נוראים שאני חיה בעוד נשים אחרות סובלות ומתות. אני הרבה פעמים מרגישה שלי מגיע למות. אחרי הכול אין לי ילדים שזקוקים לי.
גם לפני הסרטן הרגשתי חוסר משמעות בחיים אבל עכשיו חוסר המשמעות רק הולך וגובר, ולעתים קרובות אני חושבת להפסיק את הטיפולים שאני מקבלת (טמוקסיפן וזומרה) כדי לזרז את התהליכים. הייתי אמורה לשמוח על כך שקיבלתי את החיים במתנה, אבל אני מרגישה אומללה.
האם רגשות כאלה מוכרים בקרב שורדי סרטן?
שלום יעלה,מה שאת מתארת נשמע כמו דיכאון, אחת המחלות השכיחות בעולם המודרני, שיכול להיות קשור לסרטן אבל יכול להיות גם לא קשור (ציינת שגם לפני שחלית היו לך מחשבות דומות). אני ממליצה לך בחום לשתף את רופא/ת המשפחה ולשקול אם יש מקום לטיפול אנטי דכאוני או מסגרת תומכת אחרת.בברכה,דר' תניר אלוייס