אני סבתא לנכדים שאמא שלהם חולת סרטן שד שלב ארבע, במצב שמתחיל להידרדר. אני סבתא מצד האבא - הבן שלי. בני ואשתו נפרדו כשהיא חלתה, לאחר שנות חיים משותפים יציבים וגידול בנים (כרגע מתבגרים ,12, 14, 17). התקשורת ביניהם לא היתה הצד החזק וקצת אחרי שפרצה המחלה היא רצתה להיפרד ממנו. היא ניהלה את המשפחה והוא זרם עם זה, התאים לו. הגירושים התבצעו בטוב, בלי מאבקים, הכל לטובת הילדים. האב בני, שכר דירה קרובה והילדים שוהים יותר אצלה ופחות אצלו כפי שהוסכם, מעט מידי לטעמו, תוך השלמה מצידו, כדי לא להיכנס למלחמות. עכשיו שמצב האם מידרדר, ההורים שלה נמצאים בבית, כבר כמה שבועות ממש גרים איתה ועם הילדים, ותומכים תמיכה מלאה בבת החולה, ובחיי הבית והילדים. הבן שלי יודע על מצבה של האם רק מתוך שיחות עם הילדים, ולא מתוך עדכון ממנה או מהוריה, סוג של מידור או חשש לשתף - מצב לא ברור. מתוך שיחה של הבן עם הילדים ועם אבא שלה, מתברר שאמא התאשפזה, עברה הליך מסוים וכבר כשלושה שבועות "היא כל הזמן ישנה" - בלשון הילדים. הלואי שמצבה ישתפר, אבל עם כל הכאב - המצב עלול להימשך ולהידרדר. גם אם היא תתאושש מהמצב העכשווי, הכיוון בשלב ארבע - ידוע ומייאש.
בינתיים ההורים שלה, סבא וסבתא מטפלים בבית ובילדים בזמן השהות שלהם בבית אימם - כי היא לא מתפקדת. ואבא מטפל בהם רק כשהם אצלו. שאלתי עקרונית - לילדים יש אבא, וכאשר אמא לא מתפקדת, אבא צריך להיות שם עבורם ולטפל בהם, לא סבא וסבתא צריכים לנהל את הבית ואותם - נכון? התמיכה והנוכחות שלהם יקרה מפז, אבל הם לא ההורים. יש אבא.
זהו מצב עדין, והבן שלי לא רוצה לנהל מאבקים ולפעול בכוח. עם זאת, מקנן בו חשש, ממש חרדה, שהסבים האלה, הורי גרושתו, ירצו בבוא היום להמשיך לגור בבית, להשתלט על הבית ועל הטיפול בילדים, (אין להם נכדים אחרים) מעין המשך המצב - לתפקד כהורים במקום הבת. הקשר של האבא עם הילדים הצעירים - טוב מאד. הבכור , מאז הגירושים, קריר כלפי אבא. מצב נורא.
הפניה כללית לטיפול לא תעזור בכלל, יש לי עניין עם סרבנים.
השאלה חלה בעיקר על הדבר שצריך להיות מעשי, בהתאם לחוק ומדיניות והתנהלות בשלום - איך ומתי האבא לוקח אחריות מלאה או גדולה יותר על הילדים, בעוד אמם חולה ולא מתפקדת.
בתודה!