פורום תמיכה רגשית לחולי סרטן ובני משפחה ומידע על זכויות ושירותים

שלום לכולם.

 

אני עצמי חליתי במחלת הסרטן בגיל 21 שלושה חודשים לאחר השיחרור שלי.

לאחר שני סטים שמנשכו חצי שנה סיימתי את התקופה הקשה,המלמדת והמעצבת ביותר של חיי. אני יודע שזו נשמעת קלישאה מצוצה מהנשמה של ''גם אני נצחתי את הסרטן'' אבל זה לא. אני רוצה לפנות לאנשים החולים שעדיין מתביישים וקוברים עמוק את העובדה שהם היו חולים פעם בתקופה השחורה של החיים שלהם. אם חוויתם את החוויה הזאת על בשרכם אין לי צורך להרחיב יותר מדי בנושא ההכחשה של שהמחלה כל הנוגע לאנשים חדשים שלא מכירים אותכם מלפני המחלה ואם לא תדברו איתם על הנושא תשיעים אחוז שהם אפילו לא ידמיינו לעצמם שהייתם חולים. סרטן זאת מתנה לכל מי שמצליח להחלים ולהתגבר ולחזור לחיים. מי לא שאל את עצמו ביום שהבדיקה הגיעה עם הבשורה '''המשמחת'' ביותר' למה? איך?

למה?

אין צורך לשאול למה. אין צורך לחפש תשובה לשאלה שאינה במקומה.

לא אנחנו ולא הרופא שלנו ידע להסביר למה זה קרה דווקא לנו.

 ואם נשב ונתלוש את שאירת השיער שלנו זה עדיין לא יחזיר את המצב לקדמותו. חלינו נלחמנו והגיבורים ביננו גם הפסידו 

אני חושב שהקונוטציה שהמילה סרטן עושה היא שלילית ומפחידה אנשים ממש לא רוצים לראות את הילד הקטן הקירח יושב מולם בטלויזיה ומספר את הסיפור האישי שלו. לרוב הם לא רוצים לשמוע אך ורק בגלל שהם לא מוכנים לקבל בתוך החיים היפים שלהם את העבודה שקיימת מחלה גנטית שיכולה לדפוק להם בדלת כל רגע. המחלה הזאת אומנם מקבלת יום או יומים בשנה של מודעות וכמו שהיום הזה מתחיל ככה הוא גם נגמר ונכנס לארכיון ההדחקה של כל האנשים הבריאים בנפשם. רק בגלל שחוויתי בעצמי את הבושה של המחלה ואת כל התופעות הלוואי הפסיכולוגים שלה אני מרשה לעצמי להיות קצת קשוח אם כל מי שמתבייש בעצמו כרגע שהוא חולה קירח או רזה וחיוור.

אין מקום לבושה יש מקום לגאווה אין דבר שמצריך עוצמות נפש גדולות ופסיכולוגיות כמו הלחימה בסרטן. לצערי יצא לי להשתתף בלו מעט מבצעים בשירות הצבאי שלי וגם חוויתי אובדן של חבר קרוב שלי ממש מנגד עיניי. החיים שלנו כמו שרובנו הבנו לא ממש מתנהלים לפי הרצונות שלנו או התוכניות שלנו והכי חשוב להבין שאין לנו את הכוח לקבוע באמת מה יהיה מחר אלא יש לנו את הכוח לעשות את מה שאנחנו בוחרים וחשוב לי להגיד שאומנם אחרי שיוצאים מתקופה כמו מחלת הסרטן יש צורך להחזיר את החיים למסלולם מלפני המחלה וזה נכון וחשוב אבל! אני לא רוצה שלרגע אנשים יחזרו לעסוק במה שמקובל על פי החברה האדידשה שלנו כיום. אני חושב שקיבלנו הזדמנות שניה לעשות ולבחור אך ורק מה שאנחנו רוצים ללא תירוצים וללא התחשבות במה האחר יחשוב עלינו כי אנחנו הוא האחר ואנחנו הוא הקובע לא להכנע ללחץ המסחרר של החיים להתקדם קדימה במסלול העדר אלא להבין שכל יום שעובר אינו חוזר ורצוי ואפילו כדי לנצל אותו עד תום ולסיים אותו עם חיוך 

אין בושה בלהיות חולה

יש בושה בלהתבייש במחלה

למען כל האנשים שניסו והוכנעו ע''י המחלה אנחנו מחוייבים לבטל את הבושה המרחפת מעל החולים לשעבר ומעל החולים כיום.

 

אנחנו זן חדש של עצמנו ויש בנו המון ללמד את העדר החסר ביטחון והעמוד שדרה שמסתובב ומרחם על החולים המסכנים

למען האמת אני מרחם עליהם.